בית ספר ריקודים סלוניים , ריקודים סלונים - קסם - דף הבית

אמר רבי נחמן מברסלב breslev.eip.co.il/?key=225 - ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה מח - כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי מַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת

וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאד מְאד

וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל

ובלשון העם: כל העולם כולו גשר צר מאוד. והכלל והעיקר לא לפחד כלל.

****

ויש בזה כמה עניינים.

ראשית בפשיטות כפשוטו, שעל האדם לא לפחד וכולי...

אך יש כאן עוד כמה עניינים, כגון שלדוגמא מרומז בזה העניין מ"ש רבי נחמן מברסלב, כי מי שרוצה לזכות לשעשוע של העולם הבא לשם כך עליו להעלות את מידת היראה לשורשה.

דהיינו שעיקר העבודה של האדם, היא להפוך את היראה לאהבה ולהמתיק את היראה בשורשה.

כי הרע בשורשו הוא טוב. ועל האדם להמתיק את הרע בשורשו, שזה העניין של לא לפחד כלל, דהיינו להמתיק את מידת היראה.

***

ולמרות כל הנ"ל עניין יש לשאול מהו אותו הגשר הצר שעליו חייב האדם לעבור. ומדוע הוא גשר צר מאוד מאוד ?

כי בוודאי שיש כאן איזו פנימיות כוונה, שאליה דייקא מרמז הגשר הצר הזה. כך שיש לבאר את העניין הזה.

והעניין הזה של הגשר הצר מאוד מאוד, מרומז גם במעשה ממלך ענו כאן breslev.eip.co.il/?key=53 - סיפורי מעשיות - מעשה ו - ממלך עניו

כי שם מובא:

וְהִנֵּה גִּבּוֹר אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא גִּבּוֹר

מֵחֲמַת שֶׁסְּבִיב מְדִינָתוֹ הוֹלֵךְ הַיָּם

וְעַל הַיָּם עוֹמְדִים חַיִל עַל סְפִינוֹת עִם תותחים, וְאֵינָם מַנִּיחִים לְהִתְקָרֵב

וְלִפְנִים מִן הַיָּם

יֵשׁ מָקוֹם שֶׁטּוֹבְעִין בּוֹ שֶׁקּוֹרִין ביצה טובענית, גָּדוֹל סְבִיב הַמְּדִינָה

שֶׁאֵין שָׁם כִּי אִם שְׁבִיל קָטָן

שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ שָׁם כִּי אִם אָדָם אֶחָד

וְגַם שָׁם עוֹמְדִים תותחים

וּכְשֶׁיָּבוֹא אֶחָד לְהִלָּחֵם

מוֹרִים עִם הַתותחים

וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְשָׁם

וזאת אותה הבחינה ממש, והעניין צריך ביאור, מהו אותו גשר צר מאוד שעליו מרמז רבי נחמן מברסלב ?

וראה גם כאן forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=97 - מעשה ממלך עניו - סיפורי מעשיות

*

וסוד העניין מרמז על השגת האין סוף שהיא מעבר לכתר.

כי הכתר הוא כמחיצה פרוסה בין המוחין והשכל של האדם דהיינו הנאצלים, לבין המאציל שהוא השי"ת האין סוף...

כפי שהובא כאן breslev.eip.co.il/?key=166 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה כד - אֶמְצָעוּתָא דְּעָלְמָא הֵיכָא

והכתר הזה הוא הגשר הצר שעליו צריך לעבור האדם.

וסוד הכתר מרמז על המפריד בין החלל הפנוי לבין האין סוף.

כי השי"ת הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. והכתר שהוא הגשר הצר מאוד מאוד, הוא מפריד בין בחינת הממלא כל עלמין לבין בחינת המסובב כל עלמין...

ומי שרוצה להשיג את האור אין סוף הזה, הוא חייב לעבור את הכתר ואת הגשר הזה שהוא צר מאוד מאוד...

ובפועל זה אומר, שמצד האמת באמת, מי שרוצה להשיג את מה שיש מעל השכל, הוא חייב לעבור עם אמונה את השאלות של החלל הפנוי.

והדבר הזה מסוכן ביותר והוא גשר צר מאוד מאוד. אך האדם חייב לעבור אותו עם אמונה כדי להשיג את האין סוף...

ומצד אחד מי שרוצה שאמונתו תהיה שלמה, עליו לעיין דייקא בעניין של החלל הפנוי ולעבור אותו עם אמונה.

אך מצד שני החלל הפנוי הוא כמו ביצה טובענית שאף אחד לא יכול לעבור אותה... כי באמת כל באיה לא ישובון.

כי כדי להכנס לשם לשם כך צריך שכל, כי בלי שכל לא ניתן להבין את עניין החלל הפנוי ואת העניין של האמונה האמיתית בשלמות של האין סוף.

אך כדי לצאת משם, לשם כך צריך אמונה שהיא מעל השכל ללא שכל כלל.

והוא גשר צר מאוד מאוד מאוד והוא כעין חול טובעני, שכל באיה לא ישובון...

והספינות עם התותחים, היינו השכל שיש שם. כי השכל שיש בחלל הפנוי הוא כמו תותחים שמרחיקים את האדם מהשגת השכל הנקנה, כי לא כל אחד ראוי לזכות לאוצר הזה...

והקושיות והשאלות והתשובות שיש שם, הן מעל הזמן, שכל הזמן שבעולם לא מספיק לתרץ את השאלות והתשובות שיש שם...

כך שאלו תותחים של ממש שמונעים מהאדם להשיג את השי"ת עצמו וכולי...

ובהכרח לעבור שם, למרות שאי אפשר לעבור שם... וכולי...

*

והעניין הזה מרומז בדברי רבי נחמן מברסלב כאן breslev.eip.co.il/?key=2332 - שיחות הר"ו - אות קצא - גדולות נוראות השגתו

פַּעַם אַחַת נִכְנַס לַבַּיִת וְעָנָה וְאָמַר.

מַה לַּעֲשׂוֹת כְּשֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי הָאָדָם הַר גָּדוֹל שֶׁל אֵשׁ

וּמֵעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הָהָר מֻנָּח אוֹצָר טוֹב וְיָקָר וְנֶחְמָד מְאד מְאד

אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא אֶל הָאוֹצָר כִּי אִם כְּשֶׁעוֹבְרִין דֶּרֶךְ הָהָר שֶׁל הָאֵשׁ

וְהַהֶכְרֵחַ לָבוֹא לְאוֹתוֹ הָאוֹצָר הַנֶּחְמָד וְהַיָּקָר וְכוּ'

אַחַר אֵיזֶה יָמִים שׁוּב דִבֵּר מִזֶּה וְשָׂחַק וְאָמַר

כְּבָר נוֹדַע לִי הַדָּבָר הַזֶּה מַה לַּעֲשׂוֹת לָזֶה

שהוא מרמז על העניין הנ"ל, שאי אפשר לעבור שם... אך מוכרחים לעבור שם...

**

והעניין הזה מרומז גם כאן breslev.eip.co.il/?key=59 - סיפורי מעשיות - מעשה יב - מבעל תפילה

וְהוֹדִיעַ הַמֶּלֶךְ לְהַגִּבּוֹר

הֱיוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ, שֶׁהוּא עוֹלֶה אֶל הַחֶרֶב הַנַּ"ל

יֵשׁ דֶּרֶךְ מִן הַצַּד

וּבָאִים בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ אֶל הַר שֶׁל אֵשׁ

כפי שהתבאר כאן forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=189 - הר של אש - מעשה מבעל תפילה

***

והעניין הזה מרומז גם כאן breslev.eip.co.il/?key=223 - ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה מו - מְסִירַת נֶפֶשׁ יֵשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה

מָשָׁל, שֶׁמֶּלֶך אֶחָד הִנִּיחַ אוֹצָר גָּדוֹל בְּמָקוֹם אֶחָד

וְסִבֵּב בַּאֲחִיזַת עֵינַיִם כַּמָּה וְכַמָּה חוֹמוֹת סְבִיב הָאוֹצָר

וּכְשֶׁבָּאוּ בְּנֵי אָדָם לְאֵלּוּ הַחוֹמוֹת, נִדְמֶה לָהֶם שֶׁהֵם חוֹמוֹת מַמָּשׁ

וְקָשֶׁה לְשַׁבְּרָם

וּקְצָתָם חָזְרוּ תֵּכֶף

וּקְצָתָם שִׁבְּרוּ חוֹמָה אַחַת וּבָאוּ אֶל הַשְּׁנִיָּה וְלא יָכְלוּ לְשַׁבְּרָהּ

וּקְצָתָם שִׁבְּרוּ יוֹתֵר וְלא יָכְלוּ לִשְׁבּר הַנִּשְׁאָרִים

עַד שֶׁבָּא הַבֶּן מֶלֶך

אָמַר: אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁכָּל הַחוֹמוֹת הֵם רַק בַּאֲחִיזַת עֵינַיִם

וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם חוֹמָה כְּלָל

וְהָלַך לָבֶטַח עַד שֶׁעָבַר עַל כֻּלָּם

וּמִזֶּה יָבִין הַמַּשְׂכִּיל הַנִּמְשָׁל מֵאֵלָיו

עַל כָּל הַמְּנִיעוֹת וְהַהֲסָתוֹת וּפִתּוּיִים

שֶׁהֵם בְּחִינַת חוֹמוֹת, שֶׁיֵּשׁ עַל אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם

שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינָם כְּלוּם

וְהָעִקָּר לֵב חָזָק וְאַמִּיץ

וְאָז אֵין לוֹ שׁוּם מְנִיעָה

כי באמת השכל של האדם דהיינו מה שנקרא אצל השכל שכל, הוא בכלל בחינת דמיון ומדמה בייחס לשכל הנקנה שהוא השכל האמיתי.

ואם היה האדם יודע מהשכל הנקנה, היה נדמה בעיניו השכל הנקנה לדמיון ולשגעון, כי הוא שכל מאוד גדול, כ"כ גדול ושונה מהשכל של האדם, עד שלאדם נדמה לו שהשכל האמת הוא דמיון ושקר.

אך באמת השכל של האדם הוא כולו בחינת דמיון ושקר, והשכל הנקנה הוא השכל האמת וכולי...

והאוצר של המלך הוא השגת האלוקות כמובן. והחומות הם בחינה אחת עם המקיפים של השכל, והם גם בחינת הכתר.

כי הכתר הוא החומה הדמיונית שיש בין השכל של האדם לבין השי"ת.

ובאמת הוא גשר צר מאוד מאוד... כי מי שלא יוצא בשלום יכול להשתגע שם ממש כפשוטו או למות כפשוטו או לכפור בכל כפשוטו.

ורק מי שיוצא משם עם אמונה נגד השכל האנושי, רק הוא שורד שם. אך הוא מסוכן מאוד מאוד.

כי מאחר שהוא נגד השכל האנושי, לכן האדם יכול להשתגע ממש כפשוטו.

וצריך המון שכל אנושי כדי להבין במה בדיוק להאמין מעל השכל האנושי.

ולא סתם המון שכל, אלא צריך את כל השכל שבעולם, כדי להבין במה להאמין נגד השכל מעל השכל ! ! !

ראה כאן forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=119 - איך ניתן לצאת מהחלל הפנוי בשלום ?

ומי שנכנס לשם בלי כל השכל שבעולם, הוא לא יודע במה בדיוק להאמין נגד השכל, כי הוא שכל מאוד גדול, וצריך המון שכל כדי להבין במה להאמין.

וגם צריך רצון אין סופי כדי להאמין וכולי...

והוא מסוכן מאוד מאוד... עד שאין דבר אחר שמסוכן יותר ממנו...

* גשר צר מאוד - לא לפחד כלל - חלק 2.

הכנס לאתר וקרא עוד מאמרים על תורה, חסידות, ברסלב, אמונה ועוד ...

מאת ברסלב - רבי נחמן מברסלב | להצליח בכח המחשבה

כל פעולה שאדם עושה בעולם הוא עושה אותה כדי להשיג מטרה כלשהי, גם אדם שמשחק לכייף, אתה עושה לכייף אתה רוצה לכייף ולא לעשייה, הולך לחדר כושר אבל לא נהנה מהמאמץ. תמיד כל מה שאדם עושה כדי להשיג אושר שנמצא שמה. העיקר, תמיד האדם מנסה להשיג משהו אחר, כל פעולה כדי להשיג משהו אחר אפילו מחשבות בשביל משהו מסויים, כל מה שאדם עושה זה כדי להשיג משהו. כל הפעולות נועדו כדי שאדם ייפתר מהריקנות הקיומית שלו, הוא מנסה להיפתר מהדיכאון הקיומי שבו הוא נמצא. זה בעצם אומר, שאדם אף פעם לא עושה את מה שהוא רוצה. לעשות את מה שאתה רוצה לרצות את עצם העשייה - לרצות את עצם העשייה שאתה עושה את העשייה למען העשייה אם העשייה גורמת לך להרגיש יותר טוב, אז עשית בשביל להרגיש יותר טוב. אדם נהנה ממה שהעשייה גורמת להרגיש, אם העשייה הזאת הייתה גורמת להרגיש רע לא היית נהנה, אתה רוצה שהעשייה תפיק לך הנאה. אם הייתי יכול להפיק את אותה ההנאה בלי לעשות? למה שאעשה את זה? כי אתה רוצה להשיג מטרה. כל מה שאנשים עושים כדי להשיג מטרה כלשהי ואף אחד אחד לא עושה את מה שהוא רוצה או יותר מדוייק לא רוצה את מה שהוא עושה.

אדם עובד בבניין כדי לבנות בית למה הוא עושה את הפעולות? מה זה נקרא לרצות את מה שאתה עושה - פירושו, שואלים אותו מה שאיפת חייך? אני הדבר הגדול שאני רוצה להשיג בחיים שלי זה לסחוב מלט, ואם זה יגרום לסבול? ומה זה ייתן לך? כלום, אני לא רוצה כלום כל מה שאני רוצה זה להרגיש שק מלט על הכתף ולא איכפת לי טוב או רע או שיירו בי רק תן לי לסחוב את השק מלט הזה ואני לא רוצה שום דבר בחיים - אדם כזה רוצה את מה שהוא עושה. כי כל הרצון שלו את מה שהוא עושה כל כוח הרצון כל השאיפה כל ההשתוקקות שלו הוא כל כך רוצה את מה שהוא עושה עד כדי כך שהוא לא רוצה שום דבר חוץ ממה שהוא עושה והוא לא רוצה שום דבר אחר, הוא שכח שיש בעיות כי הוא שכח את זה, שום דבר לא מעניין אותו כי הוא רוצה רק את זה, עד כדי כך שהוא לא מחפש להרגיש יותר טוב כי הדבר שהוא מבקש הכי בעולם זה לעשות את מה שהוא עושה.

לרצות את מה שאתה עושה זה להינות מעצם העשייה חווה את שיא השלמות מעצם מה שהוא עושה מעצם העשייה עצמה, אם העשייה משיגה מטרה עדיין אתה לא עושה את מה שאתה רוצה, לעשות את מה שאתה רוצה אתה בוחר לעשות את הדבר, אם אתה מוכרח אתה עושה פעולות אתה לא בוחר את זה, מאחר שרע לך אתה עושה את מה שאתה עושה, אתה עובד ואתה קונה עוד דבר כי אתה בדיכאון. מה אתה באמת רוצה? להפסיק לרצות, כל המעשים כדי למלא את הרצון שלו, אתה עושה כי יש לך רצון ואתה ממלא אותו באמצעות העשייה, מבחינתו טוב יותר שאין לו רצון.

כל אחד צריך להתבונן ולהתבונן ולרחם על עצמו, אדם לא נהנה מעצם העבודה אדם נהנה מדבר אחר. אם היו נותנים לו אותה הנאה גם היית עושה? זה אומר שאתה לא נהנה מעצם העשייה. ומי שרוצה להינות ממה שהוא עושה הוא צריך להביא את עצמו לשחרור מוחלט מהרצון שלו להרגיש יותר טוב, אז אתה נהנה מעצם העשייה בלי קשר לשום תוצאה.

לדעתי יש לחקור את הנושא כדי להיות יותר ממוקד: מה אני רוצה? אני רוצה ללמוד מתמטיקה. למה אני רוצה ללמוד מתמטיקה? כדי לעבוד במחשבים. האם הייתי מדלג על מתמטיקה לטובת המחשבים? לא. הייתי נותן תירוץ שזה טוב למחשבים. למרות שבפועל יש דרישה כזאת במחשבים. אז המטרה אם כן, ללא תירוצים היא ללמוד מתמטיקה ברמה מסויימת. אבל למה אני רוצה ללמוד מתמטיקה ברמה מסויימת? כדי להבין אותה עד הסוף ברמה הזאת. למה להבין אותה ברמה הזאת? אתגר. רצון להבין את העניין הזה. למה לרצות את זה דווקא? ולא דבר אחר? כי זה מאתגר אותי יותר מכל נושא אחר. למה זה מאתגר אותי יותר מכל נושא אחר? אולי נושא אחר יכול לאתגר אותי? אם אנסה נושא אחר אחוש תחושת פספוס. למה שלא אחוש תחושת פספוס בנושא אחר בדומה לכאן? כי נושאים אחרים לא מעניינים אותי. דווקא הנושא הזה מעניין אותי.

ואם אני רק מתחיל ואחרים מתקדמים? אז אפשר ללמוד מהם את החומר, וגם לשאול את המורה, העיקר להבין בשלמות. ויש לי שאלה, אם אני רוצה להבין את המתמטיקה עד הסוף, עד הרמה הזאת שאני לומד אין בעיה אני יכול לשאול שאלות, אבל מה עם הרמות הלאה? אם אפסיק ללמוד את החומר לטובת מחשבים, איך אמשיך את הרמות הבאות? וכי מי אמר שאי אפשר לשלב מתמטיקה ברמה גבוהה עם מחשבים? בעצם זה הרצון הפנימי. לשלב מתמטיקה גבוהה עם מחשבים. יש שאלה והיא, האם יש פרנסה מזה? ואם כן, אז אני לא רוצה בכל מחיר את זה. ויש אם כן לרצון הזה מחיר. לרצון למחשבים אין מחיר וזה בטוח. לרצון למתמטיקה, אין מחיר, כי גם אם אין פרנסה אפשר למצוא מקום שמלמדים את הידע ברמות גבוהות יותר אפילו לשם הידע בלבד. יש רצונות נוספים אבל הם לא מפריעים להשיג את מה שאני רוצה בכל מחיר.

להצליח בכח המחשבה | ידע - Yeda.EIP.co.il

הכנס לאתר ותהנה מעוד מרצה הרצאות בנושא מרצה, רוחניות, בחירה, שכחה, שכחה ועוד ...

פעם, בעיר אחת, לפני הרבה שנים, לא היה רדיו.

זאת אומרת היה, אבל המחיר שלו היה כל כך יקר, שהיה רק רדיו אחד בעיר. וחוץ מזה, הרדיו ידע לקלוט רק תחנה אחת, אפילו שהיו לו מלא כפתורים מקדימה. על הצד של הרדיו היתה מודבקת חתיכת נייר שהסבירה איך להחליש את הרדיו ואיך לכבות אותו לגמרי, וזה היה התפקיד של ראש העיר. והזקנים היו אומרים- כפתור כפתור, א-שיינע חדושס, וכולם היו צוחקים ולא מבינים מה זה אומר.

כולם היו באים לרדיו לשמוע חדשות פעם בכמה ימים, ומי שלא היה בא- היה שומע ממי שהלך באותו היום. אבל החדשות היו משעממות, כי כולם ידעו להסתכל למעלה לשמיים ולהגיד מתי יהיה גשם, וזה בעצם מה שהיה הכי חשוב (כי אף אחד לא אהב להירטב). 

ואז יום אחד הגיע לעיר הרדיו.

אף אחד לא ראה איך זה קורה. כולם היו רגילים שרדיו יש רק אחד, אבל יום אחד כולם קמו וראו שבכל חנות חשמל פשוטה יש רדיו למכירה, והוא אפילו לא כל כך יקר. בהחלה האנשים לא האמינו לזה, וכולם נכנסו לחנות כדי לראות את הפלא החדש (כמו שהיה כתוב על הפוסטרים בחלון)- ובאמת, זה היה רדיו. לא גדול, בלי הרבה כפתורים מקדימה- רק אחד לעוצמה ואחד לתחנות, ובלי בד מפה של דודות זקנות שמכסה את הרמקולים, רק חתיכת פלסטיק שחור- אבל רדיו. מדבר ושר, חזק, חלש, מעביר תחנות- שזה היה חידוש גדול.

וכולם שמחו וקנו רדיו והלכו הביתה להקשיב. גם בקופסה של הרדיו החדש היתה פיסת נייר שהסבירה איך להחליש את הרדיו ולכבות אותו, אבל מרוב התלהבות מהרדיו, אף אחד לא שם לב אליה ולא שמר אותה; גם ראש העיר שמח שהוא לא צריך כל הזמן להפעיל את הרדיו, ושהוא יכול לשבת בבית כמו כולם ולשמוע מה שבא לו.

מהר מאוד התברר שהולכות להיות קצת בעיות עם כל העסק הזה של הרדיו. לכל אחד היה מה שהוא אהב לשמוע, והבתים של האנשים היו ממש קרובים אחד לשני. אז כששני שכנים רצו לשמוע את אותו הדבר באותה השעה הכל היה בסדר, אבל אם פתאום מישהו רצה לשמוע משהו שונה- הצלילים של הרדיו של השכן היו מפריעים לו והוא היה מגביר את הרדיו שלו. השכן היה עושה את אותו הדבר, ומפריע לעוד כמה שכנים בדרך, ותוך כמה דקות היה שם מאוד רועש, ואף אחד לא היה יכול לשמוע את הרדיו של עצמו. 

לא הרבה אחרי זה האנשים התחיל ולריב בגלל הרדיו. כל אחד חשב שהתחנה שהוא שומע היא הכי טובה, ולא הסכים להקשיב לתחנה של מישהו אחר. הם היו מתאספים בקבוצות ומפעילים כולם את הרדיו על אותה התחנה ועושים תחרויות של עוצמה. ובגלל שאנשים הם אנשים, הם גם התחילו לקלל ואפילו לריב ולשנוא קבוצות אחרות בגלל מה שקראו "שוני תחנתי". נוצרו אפילו קבוצות שהתנגדו לשימוש ברדיו, אבל מרוב תחושת המלחמה הכללית, הם היו נכנסים לתחרויות עוצמה כשהרדיו שלהם מכוון על "רשת כלום", ששמה לעצמה למטרה להילחם ברעש: היו בה פרסומות נגד רעש, תוכניות שבהן דנו במהות הרעש והתנגדו לו- והכל בקולי קולות ובצעקות. משפחות התחילו להיקרע, בני זוג התגרשו, ילדים לא דיברו עם ההורים שלהם, חברים בלב ובנפש הפסיקו להגיד שלום ברחוב והמחשבה הכללית הייתה שגרוע יותר לא יכול להיות (למרות שאף אחד לא היה מוכן לעשות משהו חוץ מלצקצק בשפתיים).

וכמו שאפשר היה לנחש, המצב רק הידרדר.

אי אפשר היה לשים את האצבע מתי בדיוק, אבל מרוב הזדהות עם הרדיו (והם היו צמודים לרדיו, 24   שעות, גם בשינה, כן?), האנשים התחילו לקלוט רדיו- בלי הרדיו. הם גילו שהם לא צריכים יותר את הקופסה, כאילו שמישהו חיבר להם אנטנה לראש. הם קיבלו תשדורות בלי הפסקה, ואם קודם הרעש עוד היה נחלש מדי פעם, עכשיו גם את זה לא היה להם. היו קמים בבוקר- רדיו רועש. רוצים לשתות קפה בשקט- דיון פוליטי. מנסים להירגע לפני העבודה- שירי רוק כבד בעוצמה רבה. האנשים איבדו שליטה על עוצמת הקול וגם על התחנות. מה שהיה הרבה יותר מדאיג, כי לאף אחד לא היה ממש ברור לאיזה קבוצה הוא שייך אם כל חמש דקות הוא מקשיב לתחנה אחרת.

ולאט לאט, האנשים התחילו להתרחק אחד מהשני, כי הם לא היו בטוחים אם הרדיו של מי שמולם משדר בדיוק את אותה התחנה. וגם אם הוא אמר שכן- לא האמינו לו, כי ברדיו שלהם היו כל הזמן תוכניות שהזהירו מלבטוח בתחנות רדיו אחרות ובמי שמקשיב להן.

במקומות שעד לפני זמן קצר היה בהם רעש מחריש אוזניים התחיל לשרור שקט, שקט של מועקה. אנשים היו הולכים ברחוב עם הראש למטה או עם מבט מנותק; היום מסיבים את המבט אם מישהו היה מבקש עזרה; וגם אם מישהו היה אומר להם "אני אוהב אותך", הרדיו מייד היה משדר איזה פרסומת על ביטוח נגד אהבות ולב שבור.

והאנשים התרחקו עוד ועוד, ומרוב שהיו רק עם הרדיו שלהם, הם היו מתחילים לשדר את מה שהיו קולטים ברדיו, וכבר לא הקשיבו יותר לאף אחד אחר, רק לרדיו. והמקרים החמורים ביותר הגיעו למצב שאמרו "הרדיו זה אני"- כלומר  התחילו להתגאות בשידורים של הרדיו שלהם, בדומה למצב שבו תוכי שחוזר על מה ששמע מבעליו הפרופסור גם אומר על עצמו "אני חכם". ומרוב יכולת השכנוע העצמית הזו, כל האנשים הכתירו אותם לשרי הרדיו- המשרה היחידה שעוד פעלה איכשהוא בעיר.

צחוק הגורל הוא, שאף אחד לא ממש ידע מאיפה באים שידורי הרדיו, או מיהם השדרנים המסתוריים. מדענים טוענים כי הסיבה היחידה שהאנשים האמינו לשידורים היא עצם העובדה שהם שודרו. בסדרת מחקרים שנעשתה לאחרונה, טענה קבוצת חוקרים כי היא מצאה עותק נדיר של הוראות ההפעלה המקוריות של הרדיו, אך כשניסו ליישם את הוראות ההפעלה על אחד מצאצאי העיר, התוצאות היו קיצוניות עד כדי כך, שהניסוי נגנז.

ובני העיר מוסיפים לחיות, עד היום.

-----------

אנשי רדיו יש כל הזמן. נדמה שזה הדבר שאומרים עליו- "אני אנושי".

אתם קוראים את הכתבה הזו על המחשב, וכנראה שמותקן לכם על המחשב איזשהו אנטי וירוס. אנשים משקיעים את מיטב כספם בתוכנות אנטי וירוס שעוצרות תוכנות זדוניות מלהשתלט להם על המחשב, אבל מה אנחנו עושים נגד מה שהשתלט על המעבד הפנימי שלנו? תפס פיקוד, משדר שטויות לכל העולם, משכנע אותנו שהכי עדיף להקשיב לו, ולקינוח גם משכנע אותנו שאנחנו זה הוא.

בשפה של הטרילותרפיה יש 2 סוגים של תחנות שמשודרות אצלנו ברדיו: תחנות הגיוניות ותחנות רגשיות. כאלה שמרוכזות בעיקר במה חושבים על מה שמשודר אצלן ואחרות שכל מה שאיכפת להן זה רק מעצמן. אבל מכאן או מכאן- שתיהן זה רדיו, שתיהן משדרות בלי להפסיק, לשתיהן לא ממש נעים להקשיב, ושתיהן זה לא אנחנו.

תחשבו על רגעים שבהם הרדיו שותק. עכשיו תחברו אותם אחד לשני, לכמה דקות, אולי רבע שעה של אין שידורים. איזה שקט! פתאום המעבד הפנימי פנוי להריח פרח, לראות את הצבע שלו, בלי להיות עסוק כל הזמן ברדיו. ואין מה לדאוג, הרדיו יחזור לשדר. צריך רק לזכור שאנחנו לא הרדיו.

השקט הוא הרגע בו אנחנו נעים בין קטבי המחשבה

הרצונית להתגשמות חלומותינו. מקום שבו התנועה

ברורה ואין פחד או חשש ופתאום הכול שקט.

שימחה של שקט, רעש החיים אינו מפריע, להיפך, מאתגר.

שום דבר אינו חשוב עוד, לא כמו שהיה.

הרעש מסביב, האגו, רצונות ההישרדות הגופנית.

ברגעים אלו אנו מאושרים. האם ניתן להישאר כאן ?

התשובה ודאית. יש לנו המון בחירה, ללא פחד או חשש

ניתן לחזור לשקט ולפתח דרכים "המביאות" לשקט.

זה יכול להיות טיול נעים בטבע, מגע עם צמחים ועצים,

ניסיון לקלוט את שהם חשים או משדרים אלינו. אפשר

לחבק עץ שכיף לנו לחבקו, להקשיב לשירת הציפורים

ולנסות להבינן. אפשר לרקוד בחופשיות, אפילו קצת

ולהרגיש את גופנו, מה הוא רוצה ? מה אני רוצה ?

מה שנינו רוצים ? האם הרצונות שלנו יכולים להשתלב

לאור גדול אחד ?

את התשובות רק אנו יכולים לקבל, יכול להיות שברגעים

מסוימים התשובות והשאלות יהיו שונות, אך עצם יכולתנו

להקשיב לעצמנו ולסובב אותנו, כבר מעצימה כוחנו

לחיים אלו.

חולשה ועייפות

חולשה בגוף

מתח כרוני

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק,

שליח הרבי  ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

מצווה לשמוח בשבת כפי שדרשו חז"ל על הפסוק בפרשת השבוע "וביום [1] שמחתכם - אלו השבתות", ששבת הוא יום שמחה. גם בחגים מצווה מהתורה לשמוח, כמפורש בפסוק "ושמחת [2] בחגך .. והיית אך שמח".

המצווה לשמוח היא מצווה מאוד מיוחדת, זו לא רק הוראה לבצע פעולות חיצוניות הגורמות בדרך-כלל לשמחה, אלא זו הוראה ללב ונפש האדם - בשבת צריך לשכות את כל הדאגות ויש להיות שמח ומאושר באמת. בשבת צריך להיות בשלווה, מרגוע ומנוחה.

השאילה הגדולה היא כיצד באמת מגיעים למצב של כזה מופלא של רוממות-רוח? איך שוכחים למשך יממה שלימה את קשיי וטרדות היום-יום? באיזה דרך משתחררים מכל המועקות והמצוקות בעניני בריאות, משפחה, פרנסה ועוד ועוד, ומגיעים לשמחה אמיתית?

אמנם נאמר בתורה "ויברך אלוקים את היום השביעי ויקדש אותו", ששבת הוא יום מיוחד שה' משפיע ברכה מיוחדת לכל יהודי ויהודי, אבל הרי את הברכה האלוקית השבתית חשה רק הנשמה האלוקית הקדושה של היהודי, וזה אכן גורם לה להתרגשות ואושר עילאי, אבל הרי היהודי מורכב גם מגוף גשמי, והשאילה איך אותו גוף גשמי, שאינו חש בברכות ובהשפעות הרוחניות - יכול להגיע לשמחה ומנוחת נפש אמיתית בשבת?

בשולחן-ערוך נפסק להלכה שצריך לכבד את השבת במזון משובח, בלבישת בגדים נאים וכו', ובפשטות ניתן לומר שזה - העינוגים הגשמיים - מה שגורם לגוף שמחה בשבת, אדרבה לכן ציוותה התורה לפנק את הגוף בשבת כיוון שאינו שמח מקדושת שבת האמיתית הרי שלפחות ישמח מהתענוגות הגשמיים - העיקר שיהיה בשמחה ולא יפריע לנשמה הקדושה לחגוג את ולשמוח על השמחה האמיתית של ברכת ה' בשבת.

משל למה הדבר דומה: זוג הורים ששנים רבות ציפו לחבוק ילד ולא זכו להתברך בפרי בטן, בערוב ימיהם התרחש הנס והם זכו ללדת תינוק, כששמחה אדירה ממלאת ומציפה אותם, הם הזמינו את החברים והידידים למשתה שמחה להודות לה' על הטוב שגמל עמהם, לאחר שסעדו לבם ושתו לחיים, יצאו בריקוד של שמחה, אבל כמובן שמניעי השמחה לא היו זהים - האב שמח והתרגש מאושר פנימי על שזכה בתינוק קטן ויש אורחים שרקדו ושמחו מתוך שתיית ה"לחיים", כך או כך העיקר שכולם רקדו ושמחו;

גם בשבת ובחג, היהודי בכל מרכיבי אישיותו צריך להיות בשמחה - אבל מניעי השמחה אינם זהים: הנשמה האלוקית שבקרבו שמחה מתוך התחושה שהיא זוכה בקדושה וברכה אלוקית, והגוף שמח מהמזון הגשמי המשובח, כך או כך העיקר שהיהודי שמח בכל מהותו.

לפי זה דברי השולחן-ערוך שצריך לענג את השבת באכילה ושתיה ותענוגות גשמיים - אינה המהות האמיתית של השמחה, אלא רק תוצאה של "בדיעבד", מכיוון שאין ברירה אחרת לגרום לגוף לשמוח, אבל השמחה השבתית האמיתית - על קדושת השבת - היא רק השמחה של הנשמה האלוקית.

אבל, בתורת החסידות מוסבר שגם שמחת הגוף הגשמי בשבת ובחג, אינה רק שמחה גשמית אלא גם שמחה אלוקית קדושה ממש כמו השמחה הקדושה של הנשמה:

רבי יוסף קארו, בעל [3] השולחן-ערוך, מספר שפעם בא אליו משמים "מגיד" וסיפר לו שהמלאך הממונה על מאכלי שבת הוא "קודש", והמלאך הממונה על מאכלי ימי חול הוא "חול", ובספרי המקובלים נאמר שהמזון השבתי דומה לפירות גן-עדן! ול"מן" שירד מהמשמים כשבני ישראל היו במדבר!

פירוש: אמנם שמחת הגוף מהמאכלים והתענוגות הגשמיים נראית כפעולה גשמית טבעית ולא כפעולה רוחנית, אבל באמת בשבת וחג היא נובעת ממניעים רוחניים קדושים ונסתרים, כי אכן אותו מזון שביום חול הוא מכיל כוחות גשמיים בלבד [4] , הרי בשבת וחג הוא מכיל כוחות קדושה אלוקיים ממש, והגוף הגשמי הניזון ממנו בשבת וחג מושפע גם מאותם כוחות קדושים. לכן מי שיאכל ביום חול אותו מזון כמו שאכל בשבת וחג - לא יזכה באותה שמחה ואושר כמו בשבת וחג, כי בשבת וחג יש במזון הגשמי ערך מוסף - כוחות קדושה, שהם הם המשפעים על הגוף הגשמי (ולא רק על הנשמה), וגורמים לו שמחה ואושר קדושים ומופלאים.

זהו אפוא האבסורד הקיים בשבת וחג: בדרך-כלל נוטים לחשוב שככל שמתנתקים מהגשמיות כך מתחברים לרוחניות, ואכן כך הם פני הדברים בימי החול, אך בשבת וחג המצב הפוך: דווקא הקירבה לגשמיות - אכילה, שתיה וכדומה - מביאה להתעלות רוחנית. כי היות שמאכלי שבת וחג ספוגים בכוחות אלוקיים קדושים, הרי כשהם מתעכלים בגוף, הם ממלאים אותו קדושה ומקרבים אותו להוויה הרוחנית [5] !

אם-כן, המזון הגשמי של סעודות שבת משפיע על היהודי כוח רוחני סמוי המרומם אותו מעל עיסוקי וטרדות החולין וגורם לו להיות בשמחה ואושר שבתי.

[סוגיית מאכלי השבת נידונה בשיחה פלאית שהתקיימה בין אדמו"ר הזקן לנכדו אדמו"ר ה'צמח צדק', כך מתאר את המאורע הצמח-צדק 31 : שמעתי מפיו הקדוש של מורינו ורבנו נשמתו-עדן בכפר פייענא, בימים שלפני הסתלקותו בטבת תקע"ג, שהאכילה של שבת אינה כאכילה של חול [6] , כי על-ידי עונג האכילה בשבת ממשיכים תענוג אלוקי עליון, ושאלתי ממנו: מאחר שמדובר במאכלים גשמיים, שהשורש שלהם הוא מקליפת-נוגה שיש בה עירוב של טוב ורע, איך יתכן לומר שבשבת הכל טוב וקדוש, מה נעשה בשורש הרע של המאכל? והשיבני: בשבת נפרד הטוב מן הרע, וכל המאכלים בשבת נעשים רק מצד הטוב.

פירוש הדברים [7] : בימות חול המזון שייך לכוחות החולין (קליפת נוגה), והניצוץ האלוקי המצוי במזון - חבוי ונעלם בשורשו העליון, אבל בשבת המזון הגשמי חי וקיים מ"מלאך הקודש", מניצוץ הקדושה, ובלשון רבי יעקב מעמדין [8] : "כל מה שאוכל בשבת, אפילו יותר מצורכו - נחשב רוחני", ולכן "סעודת [9] שבת אינה פועלת הגשמה", כי אין במזון כוחות חולין רק קודש. בשבת נשארים בעולם רק כוחות הקדושה, וכוחות החולין והרע נעלמים - "בשבת [10] יש עליה לקליפת נוגה שנכללת בקדושה ממש", ו"נפרד [11] הטוב שבנוגה מן הרע שבנוגה, והקליפות מתחבאים", ממילא כוחות הרע שבנוגה המעורבים במזון בימי חול נפרדים ועוזבים אותו בשבת].

הרעיון [12] האמור הכוח הרוחני המצוי במזון הגשמי בולט במיוחד במצוות החג: נפסק בשולחן ערוך ששמחת החג היא באכילת בשר קורבן שלמים , ולכן "עכשיו שאין בית המקדש קיים .. אין חובה לאכול בשר, כיון שאין לנו בשר שלמים" [13] , וכך מפרשים את דברי התורה "ושמחת בחגך", חגיך פירושו קרבנך, קרבן חגיגה הקרב על המזבח, ששמחת היהודי היא מ"חגיך" מאכילת בשר של קורבן חגיגה.

גם נקודה זו מדהימה בעוצמתה הרוחנית:

אין המצווה לענג את הגוף במזון גשמי סתמי, אלא במזון גשמי קדוש - בשר זבח קורבן, למרות שאין שום הבדל במרכיבים הגשמיים של בשר קורבן לבשר שאינו קורבן, הרי קיים הבדל רוחני - בבשר הקורבן יש כוחות קדושים והגוף הגשמי חש אותם והוא מושפע מהם לשמוח בחג.

"מעין עולם הבא יום שבת מנוחה" - שבת היא מעין קדושת העולם הבא, כלומר שהקדושה האלוקית הקיימת בשבת היא מעין הקדושה העצומה שתהיה בימות המשיח, ואכן קיים דמיון באופי הקדושה שלהם:

כאמור ייחודה של קדושת השבת שהיא אינה נשארת בתחום הרוחני אלא היא יורדת ומתלבשת בעולם - שהמזון הגשמי סופג קדושה אלוקית והוא גורם לגוף לחוש את קדושת השבת, ונקודה זו היא היא החידוש הגדול שיתרחש בעולם בימות המשיח:

מלך המשיח ישבור את המחיצות המבדילות בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, ובעולם הגשמי ייראו בגלוי את הקדושה האלוקית, כדברי המדרש "בעולם הזה אדם הולך ללקוט תאנים בשבת אין התאנה אומרת כלום, אבל לעתיד לבוא אם אדם הולך ללקוט תאנה בשבת היא צווחת ואומרת שבת היום", כלומר שגם העולם הגשמי יחוש את האמת האלוקי והצו-האלוקי לשמירת התורה והמצוות.

הרי העולם הבא אינו בגן-עדן מקום משכן הנשמות בלי הגופים, אלא בעולם הזה הגשמי מקום משכן הגוף עם הנשמה (כפי שכתב הרמב"ן וכך הכריעה תורת החסידות), כי כשם שעבודת היהודי לא היתה רק מכח הנשמה הקדושה האלוקית שבקרבו, אלא גם מכח הגוף הגשמי, וגם את הקדושה האלוקית הוא משיג לא רק על-ידי הנשמה, אלא גם על-ידי הגוף כאמור בנוגע לשבת, כך גם השכר על עבודת ה' לא ינתן רק לנשמה האלוקית אלא גם לגוף. תכלית השלימות נתינת השכר אינה בגן-עדן שבו מצויות רק הנשמות, אלא דווקא בעולם הזה הגשמי .

נסיים בלשונו של הרמב"ם בסיום ספרו - שבימים אלו סיימו רבבות אלפי ישראל את לימוד ספרו, והחלו בלימוד המחזור החדש - "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

עבודת היהודי בעולם הזה להחדיר את הקדושה האלוקית גם בגוף הגשמי היא המתכון הבטוח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו בקרוב ממש.

תגובות והערות יתקבלו בשמחה, למייל:   ryk613@gmail.com  

[1] במדבר, פרק י, פסוק י .

[2] דברים, פרק טז, פסוק יד -טו.

[6] שהיא פועלת "לברר בירורים .. וניצוצות מהקליפה".

[13] "ומכל מקום מצוה יש באכילת בשר ביו"ט .. והואיל ואי אפשר לנו לשמוח בו בעיקר השמחה שהיא אכילת בשר שלמים יש לנו לשמחו בשאר כל מיני שמחות".

שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק שליח הרבי ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

פרשת קרח – "משה אמת ותורתו אמת" כתב בספר העיקרים: "ה' שומע לגזירות הצדיקים ומשנה את הטבע כרצונם"   על מחלוקת קרח ועדתו ועל מעמד הצדיק * כתב העיקרים: "מחוייב לפרסם שהטבע נכנע ומשועבד לצדיק" * למה דווקא בדורות הגאולה מזהים בגלוי את זהות ראש-הדור?

מחלוקת קרח ועדתו

מחלוקת קרח ועדתו במשה רבינו, עליה מסופר בפרשתינו, ממקדת את תשומת הלב למעמדו המיוחד ויוצא הדופן של מנהיג העם, ראש בני ישראל - משה רבינו בדורו, והמשה רבינו שבכל דור ודור:

כבר ביסוד עם ישראל, ביציאת מצרים וקריעת ים-סוף קבעה התורה כלל "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", להאמין בה' ובשליחו הנאמן - משה. גם במעמד האחד והיחיד של מתן-תורה, בו זכו ישראל לקבל את עשרת-הדברות ישירות מהקב"ה עצמו, מזכירה התורה "וגם בך יאמינו לעולם", להאמין במשה.

ולכאורה מדוע לא מספיקה האמונה בא-ל אחד? ומה מקום לאמונה במנהיג בשר ודם, קדוש ונעלה ככל שיהיה, עם האמונה הנאמנה והטהורה בהקב"ה? איך יכול להאמר ברצף אחד "ויאמינו בה' ובמשה", בבורא העולם בצוותא עם אדם בעל גוף גשמי?

כי אין למנהיגי ישראל יישות עצמאית, הם בטלים בתכלית לה', ללא שום תועלת והנאה אישית, אלא בענווה מוחלטת, דומים "למלאך ה' צבאות", וכך הם יכולים לשמש "ממוצע המחבר" ומקשר בין ישראל לה', האמונה בהם והליכה בדרכיהם מחברת את היהודי לאמונה בה' ולהליכה בדרכי ה'. נשיאי ישראל הם מקור שפע החיים של נשמות בני דורם.

לכן למרות שמשה רבינו היה אדם אלמוני ולא מוכר בין בני-ישראל, הוא גדל והתחנך בבית העריץ הרשע - פרעה, בצל "אוניברסיטת" חרטומי מצרים, את מיטב שנותיו בילה בבית יתרו "כהן מדין", ה"אפיפיור" המדיני, ובו בעת היו לישראל מנהיגים אחרים בארץ מצרים - אהרן הכהן שהיה נביא, שבעים הזקנים, הרי מכל גלריית הצדיקים המפוארת דווקא משה נבחר להנהיג את העם,

כי המנהיג אינו נבחר בידי הציבור, אלא מאת ה', ששולח לעולם נשמה אלוקית עילאית (מעולם אצילות), הנמצאת בתכלית הגילוי בגופו של הצדיק בעולם, והיא ה"נשמה כללית" של הדור.

הטעות הגדולה של קרח היתה בהסתכלותו המגושמת על מנהיגי ישראל - מנהיגותם אינה נבחרת בבחירות דמוקרטיות, מפני שאינם רק מנהיג העם, אלא גם ממוצע המתווך ומחבר את העם לה', "אנכי עומד בין ה' וביניכם". מנהיגי ישראל אינם סתם אישים מחוננים, גאונים ובעלי חוש מנהיגות שנולדו במקרה במרוצת הדורות, אלא הם חלק מהכוונה האלוקית כדברי התניא ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים "עמד ושתלן בכל דור ודור", ומה שמצווים אנו להאמין במשה רבינו שבכל דור ודור, אינו (רק) מפני גדולתם בתורה ובמצוות, אלא מפני שכל דבריהם "שמעו מפי הגבורה", "שכינה מדברת מתוך גרונם".

על ציווי התורה "לדבקה בו" לדבוק בה', שואלים חז"ל כיצד דבקים בה'? ומשיבים: הדבק בתלמידי חכמים, שכל הדבק בהם כאילו דבק בה', ולמרות שהכוונה לכל תלמיד חכם ובעל ידע תורני מובהק, הרי במיוחד הדברים אמורים ביחס לצדיק הדור, שהקדושה האלוקית הנעלית של נשמתו, נמצאת בגלוי בגופו, ועל-ידי הדבקות בו, דבקים בה' אחד.

היתכן ציווי משה שאינו מאת ה'?

בכמה מקומות בתורה נאמרו ציווים ממשה רבינו ללא שנאמר לפניהם "וידבר ה' אל משה לאמר" - ונשאלת השאילה האם ציווים אלו ניתנו ממשה עצמו בלא שנצטווה על כך מאת הגבורה?

דוגמא בולטת בפרשתינו: מיד אחר טענת קרח ועדתו שמשה בדה את הדברים מלבו ואינו מדבר בשם ה', מצווה משה "קחו לכם מחתות גו' ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני ה' מחר גו'", ולפני דברי משה לא נאמר "וידבר ה'" וכדומה, האם דבריו אלו הם ציווי אישי ממנו, או שהם צו האלוקים?!

הרמב"ן מבאר את הדברים בצורה מופלאה:

הציווי אכן היה ממשה עצמו ולא מהקב"ה, כי אחרי שראה שנדב ואביהוא הקטיר קטורת זרה ונשרפו, ביקש שהם יקטירו קטורת מתוך אמונה ובטחון בה' שיעניש את קרח ועדתו על מעשיהן, "כי השם מקיים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים", וכך יתקדש שם שמים, שהחוטאים ימותו.

אם-כן ישנם דברים בתורה שנאמרו ממשה רבינו עצמו, וגם הם נהפכו לחלק מהתורה הקדושה!

[הרמב"ן כותב ביאורים נוספים: א) הציווי היה מה' ולא ממשה, אלא שכדי לקצר, לא סיפרה התורה על מקור הציווי מה' למשה, אלא רק על הציווי שמשה אמר לקרח, שכן זו דרכה של תורה "פעם יאריך בדבור ה' למשה ויקצר בספור משה, ופעם יעשה בהפך". ב) הציווי נאמר למשה ברוח-הקודש, כמו ספרי המלכים והנביאים שנאמרו ברוח הקודש כמו שכתוב "רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני"

"מחוייב לפרסם שהטבע נכנע ומשועבד לצדיק"

כתב בספר העקרים: לקצת הצדיקים יש כוח לשנות את הטבע בדיבורם, בגזירתם ובמעשיהם, ובלשונו הציורית "ה' מכריח וכופה את הטבע תחת כפות רגלי המאמינים" וזה "עיקר גדול בתורה ושורש האמונה, והמסתפק אם השם יתברך משלים רצון הנביא או הצדיק, מטיל ספק בתורה ובשורש משרשיה"!

וכן אמר ישעיה "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים", "שהטבע משתנה על פי הצדיקים כפי מה שירצו, שהיו הנסים מתחדשים על ידם ככל היוצא מפיהם". וכן כתוב באיוב "ותגזר אומר - ויקם לך" כשצדיק מחליט לעשות דבר מה, הקב"ה מקיים החלטתו. כמובן שהצדיק לא תולה בעצמו אלא הוא "נשען על השם שיעשה רצונו", ומוסיף העיקרים ש"ראוי וחובה לפרסם שהטבע נכנע, משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה".

סיפורים על צדיקים ששלטו בטבע

בספר העיקרים מביא כמה סיפורי תנ"ך וחז"ל בהם רואים בגלוי שה' קיים את רצון הצדיקים וכפה את הטבע לרצונם:

1) משה רבינו - כאמור, הוא עצמו קבע שקרח ועדתו לא ימותו "כמות כל האדם" אלא "בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה", ודבריו התקיימו - ויהי ככלותו לדבר "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם גו'".

2) יהושע - במלחמתו במלכי האמורי בגבעון הכריז על שינוי מערכות הטבע, ככתוב "אז ידבר יהושע .. ויאמר .. שמש בגבעון דום גו'", וה' קיים דברו עד שהעיד הכתוב עליו שלא היה דבר גדול כמוהו שכל מערכת גרמי השמים, הכוכבים והמזלות נעצרו משך זמן לפי בקשת הצדיק - "לא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש וגו'".

3)  כשהלך אליהו הנביא לנחם-אבלים את "חיאל" על מות בניו, כי עבר על גזירת יהושע ובנה את "יריחו" ובגין כך נענש וחלה עליו קללת יהושע שמתו כל בניו, שם פגש אליהו את המלך "אחאב" שלעג לו באומרו: "ראה קללת יהושע התקיימה ובני חיאל מתו, אבל קללת ה' שאם "סרתם ועבדתם אלוקים אחרים .. ועצר את השמים ולא יהיה מטר", לא קויימה, שכן למרות שבניתי מזבח לבעל הגשמים ממשיכים לרדת", ענה לו אליהו "חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר גו'", ואכן בשל גזירת אליהו נעצרו הגשמים לשלוש שנים.

4) כשאחזיה המלך ביקש את עזרת עבודת האלילים להתרפא מחוליו, גער בו אליהו הנביא באומרו "המבלי אין אלוקים בישראל", מדוע אתה פונה לעבודה-זרה? ועקב כך גזר עליו אליהו עונש מות, "ותרד אש מן השמים ותאכל אותו".

5) בימי יהורם המלך צר מלך ארם על שומרון שבע שנים, ובישראל פרץ רעב כבד עד שאנשים גוועו ברעב. אז התנבא אלישע שבלילה אחד יוושעו ישראל והמצור יבוטל והמזון יהיה מצוי בשפע -  "כעת מחר סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל גו'", ואכן כך היה בן-לילה נסוג צבא ארם ונהיה שפע מזון.

6) רבי חנינא בן דוסא - בעיר אחת היתה חיה ששמה "ערוד" והיא הזיקה לבני המקום, בא רבי חנינא בן דוסא ו"נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת הערוד, נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש אמר להם: "ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית", וגם זה היפך הטבע. סיפור נוסף התרחש עמו - פעם בתו טעתה והדליקה נרות השבת עם חומץ ולא שמן, והיא הצטרה באומרה עוד רגע הפתילות יישרפו וייכבו וביתם יהיה חשוך בשבת, הרגיע אותה רבי חנינא ואמר "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק", ואכן כך היה ונעשה נס והחומץ דלק כשמן.

7) רבי פנחס בן יאיר - הלך לפדות שבויים יהודיים, ובדרך זרם נהר שחסם את המעבר, אמר רבי פנחס "נהר, נהר, חלוק לי מימך, תפסיק את זרימת המים כדי שאוכל לעבור ביבשה", ענה הנהר: "אתה הולך לעשות רצון קונך, וגם אני עושה רצון קוני, אתה ספק תצליח בשליחותך ואילו אני וודאי מצליח בשליחותי, לכן לא אפסיק את זרימת המים", אמר רבי פנחס למלאך הנהר "אם לא תחלוק מימיך אגזור עליך שלא יעברו בך מים לעולם", מיד חלק הנהר מימיו לשניים ואיפשר לרבי פנחס לעבור ולפדות שבויים.

8) נחום איש-גם-זו פעם הלך לתת לקיסר הרומאי מתנה של ארגז אבנים טובות ומרגליות כדי לפייסו שלא יציק ליהודים, ובדרך רוקן גנב את ארגזו ושם במקומו עפר ואבנים פשוטות (כדי שלא יבחין שהארגז ריק), וכשפתח הקיסר את הארגז וגילה שהוא מלא חול ועפר, כעס וגזר להמית את רבי נחום, אך מיד בא אליהו הנביא ואמר לקיסר: "זה עפר מיוחד שכשזורקים אותו הוא נעשה כחרבות ההורגים את האוייב", ואכן כך היה זרקו אותו על האוייבים ונעשה ככלי זין.

מכל זה אנו רואים את כוחו המופלא של הצדיק וראש הדור, שהקב"ה מכניע ומשנה את טבע העולם בהתאם לגזירותיו.

המנהיג בדורות הגאולה

אחד מסימני השפל של הגלות היא העובדה שאין רואים את מנהיג הדור ואחת מתופעות הגאולה וההכנה אליה היא בראייתו והכרתו לעיני כל:

במרוצת הדורות היו תקופות חשוכות שלא ידעו ישראל מיהו המנהיג, השופט, הנביא, הכהן גדול של הדור, אבל בזמנים שהתרחשה גאולה, ידעו מיהו מנהיג הדור: בגאולה ראשונה ממצרים - משה רבינו. בכניסה לארץ וכיבושה - יהושע. בבנין הארץ והמקדש - דוד ושלמה, בגאולה מבבל ובנין המקדש השני - עזרא ונחמיה ועוד, גם בדורינו "הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה", זכינו לראות לעיני כל את מנהיגותו של הרבי, ראש הדור, המנהיג ודואג לכל בני הדור.

סיבת הדבר שדווקא בדורות הגאולה מכירים מיהו המנהיג: כי גאולה ענינה לראות את האור האלוקי, וגלות היא חושך המסתיר את האלוקות, והמנהיג מעורר את היהודי מעילפונו הרוחני ומגלה בו את נשמתו. בעת שמגיע הזמן לגאולה שולח הקב"ה לעולם מנהיג שעליו מוטל התקפיד לעורר את הניצוץ הקדוש והאמונה הרדומה שבכל יהודי ולהכין אותו ואת העולם כולו לגאולה, לכן הכל מכירים בזהותו.

יכולתו של משה רבינו על-ידי שלוחיו בבתי חב"ד הפזורים בעולם כולו, לעורר את נשמות ישראל ללבות ולגלות את הניצוץ הנשמתי שבכל יהודי ולהשיבם לאבינו שבשמים, אינה רק מפני גדולתו בתורה ובמצוות ועוצמתו וכושר מנהיגותו, אלא בעיקר בשל העובדה שהוא קשר לכלל ישראל בנשמותיהם, הוא הנשמה הכללית של כולם, וכל בני הדור מחוברים אליו בנשמותיהם, הוא הראש של נשמותיהם, והם איברים וחלקים מנשמתו. הצדיק מגלה את הפוטנציאל הרוחני-נשמתי המצוי בכל בני הדור. המאפיין את צדיק הדור הוא הדאגה לכלל ישראל, יחס אהבה וקירוב גם לכבשה הבורחת מהעדר למדבר, כלומר גם ליהודי הבורח מיהדותו למדבר העמים.

ויהי רצון שנזכה ל"ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים" בגאולה שלימה, בקרוב ממ"ש.

תגובות והערות יתקבלו בשמחה, למייל: ryk613@gmail.com