בית ספר ריקודים סלוניים , ריקודים סלונים - קסם - דף הבית

המושג חשפניות עלה לא מכבר לראש סדר היום שלנו באופן בולט בעקבות הדיווח הצהוב משהו על כך שמפקד חיל הים נצפה מבלה במועדון חשפנות בתל אביב כשהוא לבוש על מדים אזרחיים. פרשת חשפניות זו שנחשפה בתקשורת ועוררה לא מעט הדים בכלי התקשורת, שבסופה נאלץ האלוף להתנצל. נשאלת השאלה האם באמת כל הרעש וההדים הללו במקומם? האלוף מרום, למרות תפקידו הרם הוא בסופו של דבר גם אדם פרטי, שרשאי לבחור היכן לבלות כפי שמורה לו ליבו, גם אם זה הביא אותו בסופו של דבר לבלות במועדון חשפניות. מרום הוא אמנם סוג של דמות ציבורית, אבל כל עוד הוא לא עשה שום דבר שאינו חוקי לאף אחד אין זכות לבקר אותו על מעשיו, ובילוי במועדוני חשפניות ככל שזכור לי אינו מהווה בעיה חוקית בישראל. מה שנכון הוא שישראל היא עדיין חברה שמרנית למדי בה בילויים מסוג זה נחשבים לסוג של טעם פגום, למרות שכמעט כל אחד או אחת מאיתנו ראה בחייו חשפן או חשפנית. בפועל כשאנו נדרשים לתופעה, עולים לא מעט טענות כי חשפנות מבזה נשים ופוגעת במעמדן, משום מה לא נשמעים טענות כאלה כנגד חשפנים גברים, מה שמעלה סברה לא מופרכת בכלל כי יש כאן מן הצביעות. בפועל תפיסה כזו אופיינית בעיקר למשטרים שמרניים, שרואים בחשיפת גוף האישה סוג של עוולה מוסרית. עם זאת, ניתן לראות בחשפנית גם כאדונית לגופה, שבוחרת לחשוף אותו מתוך תחושת גאווה בגוף האנושי, ולא תופסת אותו כמשהו שיש להצניע בחדרי חדרים. התפיסה של גוף האשה כמשהו שיש להצניע שייכת לתקופות קדומות וחשוכות יותר בהיסטוריה האנושית. כמובן שיש להקיא מכל וכל תופעות של ניצול נשים, אך לא נראה כי זה היה המקרה במועדון הגוגו הפועל על פי חוק בו היה הארוע. מדינת ישראל אוהבת לחקות את ארצות הברית בהמון מובנים, שם דרך אגב מועדוני חשפנות נחשבים לצורת בידור לגיטימית, ומבלים בה גברים ונשים כאחד. אין סיבה שזה לא יקרה גם בארץ, למעט הסיבה שאנחנו אולי עדיין לא חברה מתקדמת כמו שאנו סבורים.  

שפת גוף והסביבה

שפת גוף היא לא "תורה מסיני" לא משנה כמה ספרים תקראו ולימודי מחוות קטנות שתעשו, צריך להתחשב בעוד גורמים כאשר מתעסקים עם שפת גוף, אם אדם "סגור בעצמו" כלומר משלב ידיים, אדם שקרא דבר או שניים על שפת גוף יגיד לך שהוא כועס, אתה צריך להתחשב במצב הסביבתי אם היה קר באותו היום, ואותו אדם ללא מעיל. בשפת גוף צריך להבין את הסביבה שאתם נמצאים בה באותו הרגע.

בשפת גוף כשמה כן היא, יותר על "הגוף" מאשר על מכלול הפנים, הדבר קורה מסיבה מאוד פשוטה והגיונית למדי, במהלך חיינו למדנו לשלוט מאוד טוב על הבעות פנינו, אנחנו מחייכים כשלא נחמד לנו, ואפילו מפרגנים בחום למי שאנו בעצם מקנאים בו.אצל רב האנשים זה ניראה כאילו הפעם היחידה בה פנינו "דוברות אמת", זה רק כאשר אנו כועסים. בניגוד לפנים, שעליהם כבר למדנו לשלוט בחיינו, על שפת גוף קשה יותר לשלוט, על כן שפת גוף, היא יותר אמינה מ"שפת הפנים". אנחנו יכולים לחייך לאדם אך גופנו יטה הצידה, סימן לדחייה כאשר הדבר מדובר בשפת גוף.

שפת גוף –בריחה של רגשות

"בריחת רגשות" מתבצעת בגופנו כאשר רגשותינו האמיתיים "פורצים" החוצה ומתבטאים בשפת גוף אמיתית. יש טיפוסים של אנשים שהם סגורים ונחבאים אל הכלים ועל כן גם שפת הגוף שלהם יותר מופנמת. יש גם אנשים אשר שולטים בתנועת גופם, שני הטיפוסים האלו חוטאים מידי פעם בבריחה של רגשות, אחרי הכל, רגשותינו הם אנחנו. שפת גוף אומרת את האמת.

שפת גוף – סימנים לבריחה

טון דיבור אשר עולה ויורד, הפסקה של רצף הדיבור, יכולים להעיד שהאדם הנמצא מולך לא בדיוק מספר לך את כל האמת. חריקות שיניים, אצבעות ידיים אשר משחקות עם משהו ואצבעות רגליים מכווצות, מעידים בשפת גוף על מתח ועצבים. לרגשותינו הפנימיים יש הרבה דרכים לפרוץ ואנו צריכים לשים לב לשפת גוף כדי לאתר את הרגעים האלו, דוגמא טובה לכך זה אדם שנשבע שאינו משקר ומניף את האצבע, פה אפשר להבין שהאמת היא איננה מנת חלקו.

הרגש שאותו הכי קל לזהות בשפת גוף זה סלידה ורתיעה, הגוף נוקשה, העיניים מחפשות לאן לברוח, עד שאותו אדם באמת ירצה כבר לברוח מהמקום. לעומת זאת, חברים טובים או זוגות אוהבים מטים את הגוף אחד כלפי השני, נוגעים מחייכים ומסתכלים אחד לשני כל הזמן בעיניים שפת גוף תהיה פה חמימה.

כאשר רגשותיו של אדם אמיתיים, איננו צריך לדאוג כיצד יתפרשו רגשותיו למביני שפת גוף אנשים יבינו אותו ללא בעיה ולא יתרגמו אותו למשהו שאינו.

הפסיכולוגיה החברתית עסקה רבות בנושא העמדות והשכנוע, נערכו מחקרים שונים שהניבו פירות ותיאוריות שלמות נוסחו בעקבותיהם.

המחקרים הללו הולידו כלים לתחום האפל של הפרסום, שהקשר בינו לבין פסיכולוגיה רק מתחזק בשנים האחרונות.

בתחום הפרסום מעורב המון כסף, מה שלטעמי הופך את עבודתם של הפרסומאים וסוכני המכירות מלוכלכת יותר ויותר.

העמדה:

הדבר הבסיסי שבעצם מניע אותנו לקנות, הוא עמדה חיובית שאנו מחזיקים כלפי מוצר.

העמדה הזו יכולה להתגבש ברגע(גלידת הפסיפלורה הזאת נראית פיצוץ) או תוך מספר שנים(הווילה הזאת בקיסריה, כבר שנים אני חולים על בריכה בבית והאקוסטיקה פה, מדהים!), אך בכל מקרה, עמדה חיובית כלפי מוצר היא ברוב המקרים תנאי הכרחי לרכישה.

מכאן נשאלת השאלה, למה אנו מגבשים עמדה חיובית כלפי מוצר, לעומת עמדה שלילית כלפי מוצר אחר?

ברמה הפשטנית, יש את הצורך שלנו במוצר את השימוש שהוא נותן לנו.

אבל, לאור השוק הקפיטליסטי, שמעודד ריבוי תחרות ומוצרים, העניין פה הוא קצת יותר מורכב מהצורך, כי בקפיטליזם כמו בקפיטליזם ההיצע עולה על הביקוש.

במסגרת מאמר זה, אני אדבר על מספר תהליכים קוגניטיביים מעניינים המשומשים על ידי פרסומאים ומאפשרים לעמדתנו כלפי המוצר להפוך לחיובית.

תהליכים פסיכולוגים שכל אחד ואחד מכם סביר להניח עבר בעודו צופה בישראל מפסידה ללטביה, או בהפסקת הפרסומות מהתוכנית החביבה עליו.

הפסיכולוגיה של הפרסום

התניה קלאסית- מי הזיז את הפורשה שלי?

לפני עשרות שנים, טבע פבלוב את המונח התניה קלאסית, הוא הצליח ללמד את כלב המעבדה שלו לקשר בין צלצול פעמון למנת בשר עסיסית שעתידה להגיעה.

כך בכל פעם שהפעמון צלצל, ריר שטף את פיו של הכלב החביב, עוד לפני בואו של המזון.

במילים אחרות, הכלב זיהה את הצליל כסימן למזון.

עשרות שנים אחר כך, והנושא עדיין אקטואלי.

חברות פרסום עדיין משתמשות בזה רבות, מי לא נתקל בתמונה של אדם מעשן סוג מסוים של סיגריות, בעודו נשען על מכונית הפורשה שלו, יחד עם זוג בחורות בלונדיניות בידיו.

בפרסומת כזו, מתבצע קישור בין הסיגריה- לאוטו ולבחורה.

ואנו כידוע, נשארים לא רק בלי פורשה, אלא גם עם סרטן ריאות.

הזדהות- גם אני רוצה להיות מייקל ג'ורדן

למי אין את האליל שלו? אדם שהיה רוצה להיות כמותו ושואף לחקות חלקים מדמותו במידת האפשר.

הפרסומאים מודעים לכך, ועל כן משתמשים בסלבריטיז פופולאריים ע"מ למכור מוצרים מסוימים.

ההזדהות עם מושא ההערצה היא שמביאה לרכישה של המוצר, מתוך רצון של האדם להדמות לאלילו, להגדיר את זהותו האישית ולהשתייך לקבוצה מסוימת.

דיסוננס קוגניטיבי

דיסוננס קוגניטיבי הינו אחד מהנושאים היותר מעניינים בפסיכולוגיה החברתית.

לפי תיאורית דיסוננס קוגניטיבי, אנשים פועלים לשמור על סוג של איזון הכרתי, משמע הם מעוניינים שאמונותיהם ילכו אחת יד ביד עם השנייה, והתנהגותם תתאם את אמונותיהם, אם לא כך הדבר, האדם חש מתוח ולא נוח, עד אשר מסדר את העניין.

כך למשל, יכול אדם לחוש שלא בנוח אם הוא רואה עצמו כאדם מתחשב, ומסרב לקום לקשיש ביום חם באוטובוס.

מוחו, שלא עומד בלחץ יגרום לו לשנות עמדה, או התנהגות.

כך או כך עלול אותו אדם, או לקום לקשיש באוטובוס, או להפוך לפסיכופת פוטנציאלי.

ואיך זה מתקשר לפרסום?

המפרסם יכול בזכות תקציבו הגבוה לגרום לכם לחוש שכל מי שקונה את הבושם שלו הוא אדם חושני וסקסי, ומה מאיתנו לא חושני וסקסי? או לפחות, מי מאיתנו לא משלה את עצמו שהוא חושני וסקסי ; ).

ועל מנת לפתור את תחושת הדיסוננס, אתה עלול באמת, לקנות את הבושם.

שיטת האיום

ישנן הרבה פרסומות שמפזרות איומים, חלקן מופחתים, חלקן איומים בסדר גודל רציני(תשדירי בחירות למשל..).

חשיבות האיום שיש לפרסומות נסקרה בהרחבה, בספרות המחקרית.

הטענה היא שיש משמעות לגודל האיום, כאשר המטרה שהאיום לא יראה גדול מדי בשביל להתמודד איתו, בשביל שהאדם ינסה להתגונן מולו.

כך למשל, ניתן לטעון כי מי שמעשן סיגריה, יחלה בסרטן, יקיא דם, ויסבול עד יום מותו.

מעשנים כבדים עלולים להרגיש שהאיום הזה גדול מדי בשביל להתמודד עימו רק על ידי הפסקת עישון ומחוסר האונים והפחד האיום, הם עלולים לעוות את המציאות ולהסתכל על האיום בצורה אחרת- כלא ריאלי למשל.

לעומת זאת, איום מופחת, שמזהיר מנזקים לעור הפנים, קמטים ושיעול, נשמעים כאילו ניתן להתמודד עימם על ידי מעשה פשוט- של הפסקת עישון.

כך שמבחינת פרסומות מאיימות, על המפרסם להציג גם פתרון לבעיה, שיראה כמשהו שיסיר ויעלים את האיום.

למשל משחת שיניים חדשה, נגד חורים, ולא משחת שיניים חדשה נגד סרטן הפה.

האם זה כל כך רע?

מדברי ייתכן וחלקכם יצאו בתחושה שלילית כלפי פרסומאים, יש ויטענו כי הם מרמים, מטעים ומשקרים, אך במציאות- הדבר רחוק מהאמת.

זה נכון שהם משתמשים בטכניקות שונות על מנת לגורם לנו לרכוש את המוצר, מבלי קשר אם אנו צריכים אותו או לא, זה נכון שחלקם מפרסמים מוצרים שפוגעים ללא ספק בבריאותינו, סיגריות למשל, אבל האם מעשנים אוהבים לעשן? לא משנה מה יגידו לכם, מעשנים אוהבים לעשן, אף מעשן לא מעשן כי הוא מוכרח.

וכך גם הילד שקונה את נעליו של מייקל ג'ורדן, קונה בעצם את זהותו.

יש פה מקום לדיון קצת אחר, הדיון הוא לא האם פרסום הוא רע או לא, אלא, מה בעצם רכישה מהווה בשבילנו?

מה אנחנו רוכשים כשאנחנו רוכשים מוצר? רק את המוצר עצמו? או שמא חלומות, הערכה עצמית, תחושת שייכות ואף את הזהות שלנו?

האם רכישת מוצרים היא שאמורה למלא את החלל הפנימי שבתוכנו?

אבל זה כבר נושא למאמר אחר.

כולי תקווה שהשכלתם ונהניתם מקריאת המאמר הזה

אנו כאנשי עסקים מרבים לפגוש אנשים אחרים. מציאות זו מחייבת אותנו להיות גמישים וממוקדים, אבל גם רגישים לתגובותיו של הצד השני. הדבר הראשון שמעצב את הרושם על האחר הוא ההופעה החיצונית שלו. הכוונה היא לשיער, לפנים, ללבוש ולטיפוח אישי. שניות ספורות קובעות את תחושתנו ואת יחסנו כלפי האדם שמולנו מבלי שהוציא אפילו מילה אחת מפיו. מספר שניות אחר כך נוספים לכך גם הקול שאנו שומעים ושפת הגוף. המראה הויזואלי, צורת הדיבור, איכות הקול והאופן שבו אנו מחזיקים את גופנו ומניעים את עצמנו קובעים תוך כשלושים שניות את הרושם הראשוני ואת התנהגותנו כלפי האחר. מה נגיד ואיך, למה נשים לב וממה נתעלם, מה נרשה לעצמנו וממה נעדיף להימנע, ובעצם את כל אופייה של התקשורת בין האנשים.

המטרה שלנו כאנשי עסקים הינה ללמוד במהירות את האדם כדי להבין מה סוג הקשר שניתן לפתח עימו. לכן, חשוב שנחדד את חושנו ואת היכולת שלנו לקלוט, מה בדיוק משדר האדם שמולנו. לשם חיזוק יכולת זו התרגול הטוב ביותר הוא פשוט כל הזמן להסתכל על אנשים מהצד וללמוד איך הם מתנהגים בסיטואציות שונות. במיוחד כדאי להתמקד על פניהם ועל מה שהן מביעות.

פעמים רבות איננו חשים נוח בקרבת אדם מסוים, אבל איננו יודעים למה. התשובה לכך נמצאת בצרוף של הופעה חיצונית, של תקשורת בלתי מילולית ומילולית ושל התנהגות וגם בחוויות שלנו מהעבר. יש לציין שחשוב לא לתת לתחושה הראשונית להשתלט על אופי התקשורת עם האחר, כי יש סיכוי שככל שתכירו יותר את האדם שמולכם תלמדו דברים שישנו את התפיסה שלכם עליו. מכל מפגש ניתן להוציא משהו שיתרום לשני הצדדים, גם אם לא נראה שיתקיים מפגש נוסף. מה שאני טוענת כאן הוא, שכל קשר בין שני אנשים ניתן ללמוד ממנו ולהתפתח ממנו, כי כל אדם הוא עולם שלם של חוויות שהן שונות משלנו ויכולות להעשיר את תפיסת עולמנו רק אם נהיה מוכנים לכך.  

המתנה שנוכל לתת לעצמנו כאנשים בכלל וכאנשי עסקים בפרט היא היכולת שלנו ללמוד ולהחכים מכל מפגש עם האחרים סביבנו. אם נקבל את האחר כפי שהוא, נוכל לאסוף מגוון רעיונות ותפיסות עולם, ובעזרתם להעשיר את העשייה ואת החשיבה שלנו, ובסופו של דבר ליצור דברים חדשים ולהרחיב את האפשרויות שלנו על ידי הכוח שקיבלנו מהאחרים. חשוב להבין שככל שאנו עושים משהו לאורך זמן, אנו נכנסים לדפוס פעולה מסוים שמראש פוסל אפשרויות אחרות או ממקם אותן כפחות רלוונטיות. במילים אחרות, עבודה עם אנשים דורשת גמישות בלוח הזמנים, אבל גם ביכולת המחשבתית שלנו, וככל שנאמן את עצמנו בתשומת לב לאחרים סביבנו נצליח ליצור תקשורת חיובית יותר ולהגדיל את הישגינו.

עיתונאינו אינם חפים מפליטות אלה, בדיוק מהסיבה שכאשר עיתונאי כמו יאיר לפיד מביעה דעה אישית, היא ללא ספק משולבת בחינוך מבית מדרשה של משפחת לפיד, ללשון משתלחת ללא משוא פנים. ואם עופר שלח שבמקצועו הוא איש ספורט, מתחיל לעסוק בפוליטיקה אז ודאי שקולמוסו של שלח ישלח אי אלו אמירות בעייתיות.

דרך אגב עפר שלח כלל אינו איש תקשורת – שלח מחזיק בתואר לספרות אנגלית. אבל בתקשורת כמו בתקשורת, שלח נכנס ככתב ספורט, המשיך כבעל טור בנושא ואז החל עפר שלח גם לכתוב טור על צבא ובטחון (כנראה מתוקף היותו קצין מילואים ונכה צה"ל), מכאן הדרך לחדשות ופוליטיקה היא ישירה.

רינה מצליח גם היא עשתה דרך דומה לשלח. אמנם למצליח תואר שני בתקשורת, אך גם היא הספיקה להיות מומחית לספורט ורק אחר כך עברה לחדשות...

יאיר לפיד ועופר שלח הנם רק שתי דוגמאות לאנשי תקשורת, שרוקדים בין דיווחים לפרשנות ודעות, המומחים הגדולים בתחום הזה – הם הלא רביב דרוקר, ובן כספית שיום אחד הם פרשנים ויום אחד הם כתבים.

עד כאן מנינו עיתונאים/פרשנים שרוקדים בין התפקידים בגלוי. אך ישנם כאלה שעושים זאת כביכול כמראיינים אובייקטיבים, כדוגמת רזי (שים נקודה) ברקאי או רינה מצליח . רזי מלהט במראייניו כאוות רצונו ונטיותיו הפוליטיות, חותך את החולקים עליו ואף משתלח בהם. אך רזי ברקאי לא יצהיר לעולם שהוא מדלג לעמדת הפרשן או מביע הדעה!

מצליח – כתבת פוליטית מצליחה המכניסה את עמדתה האישית כמעט בכל כתבה (מה גם שעכשיו, מצליח מגישה תוכנית אישית ברדיו).

אם כך הם פני הדברים אין זה פלא שבכירי העיתונאים בישראל כדוגמת בן כספית, עפר שלח , פולטים בקולמוסיהם לעיתים קרובות אמירות בעייתיות ואנשי תקשורת בכירים, כדוגמת רזי ברקאי ורינה מצליח פולטים מפיהם אמירות מביכות.